<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף יב:</h2>
היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין בטענת ספק או בשבועת היסת ולא רצה לישבע משמתינן אותו ל' יום לא בא ולא תבע נדויו מלקין אותו מכת מרדות כדאמרינן (קידושין י"ב) כל מאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל' יום ולא תבע מלקין אותו ואחר כך פי' אחר המלקות מתירין נדויו ואין יורדין לנכסיו לפרוע כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א). — הגה"ה, אם חייבו בית דין שבועה לנתבע והנתבע הפך שבועה על התובע והתובע אינו רוצה לישבע יכול להחרים בבית הכנסת סתמא שכל המחוייב לו שישלם לו עכ"ה. — מנה לי בידך והלה אומר איני יודע קיימא לן כרב נחמן וכר' יוחנן (כתובות י"ב) שפטור. — הגה"ה, מיהו יש לו לישבע שאינו יודע אם הוא חייב לו וכן הדין לעניין פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדתני אם לאו פטור וכן לעניין גזל ונשבע שאינו יודע, לשון עץ חיים. והוא הדין אם טען שמעון (איני) [אני] יודע (שאני) [שאיני] חייב לך (כי אם ב' דינרין) אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם [ב' דינרין] והשאר איני יודע חייב בכל המנה דחייב ליה מתחילה שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע וחייב כדברי ר' שב"ט. לשון אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — בפרק קמא דכתובות (דף י"ב) במה דברים אומרים איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי מעולם אבל אם אמר הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לך אמר בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח) שהוא חייב לשלם אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו אם אמר הפקיד אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לו אינו חייב לשלם ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (שם). — הגה"ה, ראובן טוען על שמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב לו איני יודע מהר"ם נ"ע אומר שהוא פטור מן הכל אפילו בלא שבועה כי הוא טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. — הגה"ה התשב"ץ (סי' תצ"ב), וזה טעות סופרים ממה דאמר דאין נשבעין על טענת שמא היינו דווקא כשהתובע טוען טענת שמא אבל כשהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר (שם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופירש רש"י פטור בשבועת איני יודע מיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו, תשב"ץ (שם) ע"כ הגה"ה. — כל מי שנתחייב שבועה בין בשל תורה בין בדרבנן מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכן הוא המסקנה התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח) אבל אין מגלגלין על (השכחת) [השכיר], שומר אמר השביעיני ואיני משלם ראה אותם מגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם משלם ואם לא ישבע (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א). הטוען טענות הרבה על חבירו אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. כל הטוען על חבירו שאם הודה בה אינו חייב לשלם ממון אע"פ שכפר אין משביעין אותו היסת ולא חרם סתם כיצד אתה אמרת שתתן לי מנה אין משביעין אותו על זה וכן כל כיוצא בזה. אתה חבלת בי ואמר להד"מ הרי זה נשבע היסת אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ורפוי על פי עצמו ואם טען הטוען בית דין חייבוך לשלם לי ק' דינרין מפני שחבלת בי והוא אומר להד"ם הרי זה נשבע היסת וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף יז.</h2>
הגה"ה, ונראה דהלכה כרב דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ומכאן נראה דין מלמד דמלמד יכול לחזור בו אפילו בחצי הזמן דהוי כפועל ויטול מה שעשה ודווקא כשבעל הבית מוצא מלמדים אבל אם אינו מוצא להשכיר שוכר עליו אע"ג דפועל הוא שני למוד דדבר האבד הוא ובדבר האבד אמרינן אפילו בפועל דשוכר עליהן ואם בעל הבית מוצא להשכיר יטול כפי מה שעשה והשאר יפסיד והיינו כשלא למד כלל משחלה אבל אם למד קצת יטול הכל ולא ישייר כלום וכל שכן בעל הבית חוזר ידו על התחתונה דאם ימצא להשכיר עצמו ישכיר ואם אינו מוצא להשכיר עצמו בעל הבית נותן לו שכרו משלם ואע"ג דבפועל אמרינן דאינו נוטל אלא כפועל בטל מכל מקום שאני למוד דנוח לו לאדם לעשות מלאכה מלמוד מלבטל המנה והוי כמו אוכלסי דמחוזא דאמרינן התם דאי לא עבדי חלשי, לשון תו', ע"כ הגה"ה. — ופועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות בין הוזלו בעוד ששכרן ובין לא הוזלו ובין שהוזלה המלאכה ובין שלא הוזלה שפוסק שם רבא הלכה כר' דוסא בקבלן וכרבנן בפועל. כיצד קבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעין קצר חציה והניח חציה שמין מה שעתיד לעשות ולא יפרע לו רק השאר ממה ששכר אם היה שוה ו' דינרין נותן לו שקל במה דברים אמורים בדבר שאינו אבד אבל בדבר שהוא אבד מוכיח במשנה שאחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה ויד בעל הבית על התחתונה ופירש רש"י יתן להם מה שעשו. — הגה"ה, ואם כן לפירוש רש"י מלמד תינוקות שחזר בו המשכיר משלם שכרו משלם דאי לא עבדי (לא) חלש וא"נ לא חלשי כפועל בטל משלם ואור"ת אף לא משכח לאוגורי לית עליה אלא תרעומת כי לא הלכו וכי לא התחילו במלאכה. [דין סוס] והשוכר סוס וחזר בו והאי לא משכח לאוגורי משלם כפועל בטל, לשון תו' בפרק האומנין, ע"כ הגה"ה. — ואם הוזלה מלאכת פועלים יתן להם מה שפסק לבד מה שצריך להוציא בהשלמתן, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן שלא תאבד או ישכור פועלים וכל מה שיוסיף לאילו הפועלים על מה שפסק לראשונים יטול מהם. — הגה"ה, ומי שהשכיר סופר או מלמד ורוצה לחזור בו בעל הבית יכול להתנות עמו ליתן יותר מתנאו ולא יתן לו אלא מה שקצץ ליתן לו קודם כדאיתא פרק השוכר האומנין (שם ע"ה) שוכר עליהן ומטען, עכ"ל התשב"ץ (סי' תקכ"ו). ועד כמה אמר רב נחמן עד שכרן של ראשונים ואם יש להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד (ב') [נ'] דינר בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל ג' או ד' במה דברים אמורים בזמן שאין להם פועלים לשכור בשכרן אבל אם יש להם פועלים לשכור בשכר יאמרו לו לך צא ושכור מאילו והשלם מלאכתך ולא תאבד בין שוכר בין קבלן ואין לו עליהם אלא תרעומת.
ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. — הגה"ה, אם חלה המלמד או נאנס קצת מן הזמן שהיה לו ללמוד ולא היה יכול ללמד מפני שהיה אבל או שאר אונסין אינו חייב להשלים בסוף הזמן כדאמרינן פרק קמא דקידושין (דף י"ז) חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, לשון תשב"ץ (סי' תקכ"ז), הגה"ת התשב"ץ (שם) — מיהו מנכין לו לפי הזמן שחלה אפילו למד חצי הזמן ואע"ג דאמר חלה שלש כו' הני מילי גבי עבד עברי שפרעו לו כל שכרו מתחילת שש בשעה שקנה אותו ואין שום חיוב ממון עליו כדאמר (קידושין ט"ז) עבד עברי גופו קנוי אך שגזירת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל מלמד שהוא כשכיר יום לעולם אין לו מאשר לא עשה אע"ג דנאנס, ע"כ הגה"ה. — ואם חלה התלמיד הבעל הבית יכול ליתן לו אחר ללמוד שלומד כל כך בטוב כמו הראשון או יותר אבל אינו יכול ליתן לו אחר גרוע מן הראשון (וגם שאר מלאכה אינו יכול ליתן לו אחר גרוע מן הראשון) וגם שאר מלאכה אינו יכול ליתן (ללמד) [למלמד] לעשות וצריך ליתן שכרותו משלם כי במלמד אינו מרויח בזה ואדרבה הוא מתקלקל כמה שהוא בטל כמו הנהו אוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, הגה"ת התשב"ץ (סי' תקכ"ח), אך אם יש לו לתלמיד חלי תמיד והמלמד דר בעיר אין לו שכר כי אם לפי מה שלמד וצ"ע בפרק השוכר את האומנין, עכ"ל התשב"ץ והגהותיו (שם). הגה"ה מתו' פרק האומנין, אם שכר אדם מלמד לבנו וחלה הבן אם הוא רגיל להיות חולה אם המלמד מבני מתא שמכירו פסידא דמלמד שניהם היו פושעים במה שלא התנו ואם אינו מבני מתא פסידא דבעל הבית דהוא פשע כשלא התנה ואם אינו רגיל להיות חולה פסידא דמלמד. כללא דמילתא כל היכא דשניהם פושעים או שניהם אנוסים פסידא דפועל והיכא דפועל אנוס ובעל הבית פושע פסידא דבעל הבית ואי אית ליה עבידתא דניחה ליה מיניה או דכוותיה עבידא ואי לא יהיב כפועל בטל ואם הוא כאוכלסי דמחוזא דאנן יודעים בו דאינו חפץ להיות בטל ונוח לו יותר ללמוד נותן לו שכרו משלם אבל בסתמא לא, ואם תלמיד נשא אשה בתוך זמן השכירות לא יפסיד שכיר את שכירתו אלא אם ירצה המשכיר לתת לפניו תלמיד אחר שיש לו לב כמוהו יתן ואם רגילות בעיר שמושלי העיר גוזלין ולוקחין הספרים מפני השמד יש לו למלמד להתנות בתחילה שאם יגזלו לפניו את ספרו שהוא לבעל הבית שלא יעכב שכרותו בזה ואי לא לא, ויכול בעל הבית לעשות תנאי למלמד בתחילת הלמוד על מנת כן אני שוכר אותך אם אין אתה עושה כרצוני שאחזור בך כל זמן שארצה ואע"ג דלא כפליה לתנאי יכול לחזור בחצי הזמן דאין תנאי כפול, עכ"ל התו'. וזה מן התשב"ץ (סי' תקכ"א), משכיר צריך ליתן לו מעות או דבר אכילה יותר משכירות משום הענק תעניק לו ואין יכול לומר לשכיר טול מה שעשית בשכרך. — הגה"ת תשב"ץ (שם), המשכיר צריך לטרוח לפרוע השכר ולמכור קודם מעינייניו להמציא לו מעות לפורעו ואף אם אין לו מעות לא יפטר כשנתן לו שוה כסף דגבי שכירות לא אמרינן שוה כסף ככסף כדאמרינן בפרק (המקבל (ב"מ ק"ט)) [הבית והעליה (ב"מ קי"ח)] שאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, עכ"ל הגה"ה. — ראובן שלומד בנו של שמעון ושמעון נתן לו ספר הקדש [ורוצה לעכבו] עבור שכרותו פסק הר"ם נ"ע שראובן יכול לעכב הספר ולמכרו עבור שכרותו והקהל יתבעו משמעון לפטור הספר מיד ראובן, עכ"ל התשב"ץ (סי' תקכ"ב) והגה"ה.
ראובן תובע לשמעון שכרותו ואומר הייתי בביתו ד' שבועות ולימדתי בנו ורדף אותי מביתו ושמעון השיב לו לא רדפתי אותך וגם בני לא היה יודע מה שלמד לפניך שום דבר מעשה היה ופסקו לו לשלם לפי שכירותו, לשון תו'. גבי עבד עברי תנו רבנן (קידושין כ"ב) כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו ופי' התוספות (שם דף כ' ד"ה כל הקונה) כדאמרינן בירושלמי דפעמים צריך שיהיה יותר כגון דאין לו אלא כר אחד דאם שכב עליו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו ואינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שצריך שימסרנו לעבדו. תנו רבנן ויצא מעמך אמר ר' שמעון מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו פי' התו' דכיון דידע שיש לו אשה ובנים שהם מוטלין על העבד וקנאהו להיות עבד אם כן חייב במזונותיה, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ב). ראובן טען לשמעון השכרתיך לכתיבה ונתתי לך ספר להעתיק השיבהו לי והלה אומר נגנב ממני דין הוא דחייב דשומר שכר הוי ואם (חיכו) [חתרו] הגנבים בביתו פטור דאונס הוא לגביה ואם אמר לו שמעון גמרתי מלאכתך טול והבא שכרי או שהקדים ראובן שכרו לא הוי שומר שכר כדתניא (ב"מ דף פ') וכולן שאמרו טול וכו' ונשבע שלא פשע כשומר חנם, עכ"ל פסקי אבן הראשה, עכ"ה.
<h2>דף יז:</h2>
וגרסינן התם (קידושין י"ז) הגר אינו יורש אביו מדברי תורה אלא מדברי סופרים — פ"ה שמא יחזור לסורו בשביל ממונו — הגה"ה, גוי את הגר פי' שנתגיר האב וגר את הגר — פ"ה אב ובנו שנתגיירו — אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה ממנו — פ"ה אין מחזיקין לו טובה שלא הצרכוהו לכך — וקשה דבעלמא משמע האי לישנא דקפדי חכמים בהם ופי' התוספות דגם כן הוא כאן שלא עשה כהוגן ואיכא קפידא רבא כשמחזיר לו מטעם ירושה דומה שיש לו חייס וקורבא ואתי לידי קלקול דלא תפסי קידושין באשת אביו ויפטור אשת אחיו בחליצה והתניא רוח חכמים נוחה הימנו כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה [וכאן שהורתו שלא בקדושה] ולידתו בקדושה אז אין רוח חכמים נוחה הימנו דמחלף בישראל גמור ויש מפרשים שיש לחלק בין מלוה לפקדון דדוקא גבי מלוה שעשה לו טובות הנאה כשהלוה לו אז רוח חכמה נוחה הימנו כשמחזיר לבנו אבל פקדון לא ומביאין ראיה מרב מרי בר רחל בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט), ונראה לר"י דאין לחלק בין זה לזה ופי' הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה דלא אתי לחלופי ולומר אז הוא ישראל א"נ פי' רבינו עזריא דבהא שייך שמא יחזור לסורו אבל לידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה לפי שהוא קרוב להיות ישראל ואתי לחלופי ולומר שהוא ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שפטורה מן האחין שהיה הורתן ולידתן בקדושה אי נמי פי' רבי עזריא דבהא לא שייך ביה שמא יחזור לסורו ובהכי ניחא הא דרב מרי, לשון התוספות בפרק קמא דקידושין (דף י"ח) ע"כ הגה"ה.
<h2>דף כו.</h2>
טענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים עם הקרקעות ומתוך שחייב שבועה במקצת כלים שכפר בהן נשבע אף על הקרקעות דתנן (קידושין כ"ו) זוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסים שאין להן אחריות לישבע עליהן. — הגה"ה, פ"ה (שם) אע"ג דאין נשבעין על הקרקע לבדן כדפירש לן בשבועות (דף מ"ב) האי זוקקין קאי על נכסים שאין להן אחריות ולא אבית דינא וגלגול שבועה דממונא גמרינן בקל וחומר מסוטה, עכ"ל בפ"ק דקידושין (דף כ"ז), ע"כ הגה"ה. העומד ליבצר כבצור דמי לעניין כפירה והודאה כי הלכה כר' מאיר דאמר התם כן (שבועות דף מ"ג). הטוען על חבירו ב' חדשים דרת בחצרי והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד והרי זה מודה מקצת ואם היה שכר החדש שכפר בו שתי כסף נשבע שהשכר הרי הוא כמטלטלין. הורו הגאונים שהאומר לחבירו שטר יש לי בידך זכות יש לי בו ואינו רוצה להוציא, טענו שאבד נשבע היסת, שטר מסרתי לך עשר דינר היה לי ראייה להר"ם ישבע היסת הפך עליו הרי זה נשבע היסת שהיה בו ראייה מעשרה דינר ואבדו באבדת השטר ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור כמה שבארנו בהלכות חובל.
<h2>דף מב.</h2>
בפרק ב' דקידושין (דף מ"ב) האחין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי על פי בית דין חלקו להם ואם טעו בית דין בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כרבנן ופוסק רב נחמן כמותם וחוזרין ולוקחין חלוקה אחרת אחר שהגדילו ופירש רבינו תם (שם בד"ה ובוררין) דבוררין דקאמר בגורל ובשומת בית דין ובגורל נמי צריך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות יפות שטוב שיטול כל אחד חלקו ביחד משיטול שליש כל שדה ושדה. וכן שייך ברירות בחלונות וסולמות ודרך, וזה הברירות בדבר שאין בו גוד או אגוד אע"פ שבפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ז) גבי עבדים של יורשים שאוכלין בתרומה משמע קצת דבכל עניין מדבר יש לדחות אותה ראיה. מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך לימנות אפטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבים בית דין להעמיד אפטרופוס עד שיגדלו שבית דין הן אביהן של יתומים צוה המוריש ואמר ינתן חלק לקטן ומה שירצה יעשה בו הרשות בידו. בית דין הן אביהן של יתומים ואמר בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) אין ממנין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על (העבדות) [העברות] ואם (מינהו) [מינן] אבי יתומין הרשות בידו אבל מחזירין על בני אדם כשרים לטעון בעבור היתומין ולשמור ממונם בשבילן בין קרוב בין רחוק אלא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. אין בית דין נזקקין לנכסי קטן אם היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד להעמיד לו אפיטרופוס אלא אם כן צוה מורישו על כך וחרש ושוטה הרי הן כקטן ומעמידין להם אפיטרופוס.
מסיק רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע') שמעות של יתומים מוסרין אותן בבית דין לאדם שיש לו קרקעות שאין עליהם ערעור ויהיה איש נאמן דאינו רגיל להיות סרבן בבית דין ולא קבל עליו נדוי מעולם ונותנין לו קרוב לשכר ורחוק להפסד כפי מה שיראו הדיינין ואינו מחלק בין רחוק לקרוב וכן כתב רב אלפס (ב"מ סי' פ"ב) בשם רב צמח גאון דאף רב הונא שאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הילכך מעות קטן יהבינן להו לקרובים ואם אין לו קרקע ויש לו זהב משובר שאין בו סימן נוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות ואומרים שם אבל דבר מסויים כגון כלי של זהב או חולי של זהב לא דילמא פקדון נינהו ואומר רבא דילמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה, ואם תאמר והיאך שקיל ליה והרי יטעון לקוח הוא בידי ויש לומר כי יש לחוש שמא יביא עדים שהפקידו אצלו בכלי אחד שיש בו סימן זה שבענין זה יכריח הדיינים להראות לעדים אם הוא זה, לא מצאו אדם שיתנו לו כך המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד מוציאין מהם מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותם ביד אפטרופוס שיתעסקו בהם, כל המטלטלין של יתומים שמין אותן (ומוסרין) [ומוכרין] אותן בבית דין אם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק (ומוסרין) [ומוכרין] אותן ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים.
מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכו בשוק שמא יארעו אונס בדרך הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה. כשמעמידין בית דין אפטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו והוא מכניס ומוציא ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל יצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויחו להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי, כשיגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום כשמינוהו בית דין.
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול דאמר במתניתין אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע בנטילת חפץ שלא נטל כלום לעצמו אבל אפטרופוס שמינו אבי יתומים לא ישבע על טענת ספק דילמא ממנע. תניא (שם) האפוטרופוס עושה להם סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל מצות האילו כדי לחנכן וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. ואין פוסקין להן צדקה ואין מפדין מהן את השבויים ולא כל דבר שאין לו קיצבה לאתויי תנחומי אבלים, — הגה"ה, ומי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם ראוי, מיימון (הלכות נחלות פי"א הי"א), ע"כ הגה"ה — ואפיטרופוס אינם רשאין לדון בנכסי יתומים לחוב על מנת לזכות אם יתחייבו בדין אין היתומים נפסדים אמנם אם באו יתומים לחלוק בית דין מעמידין להן אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כדאמר רב פפא פרק ב' דקידושין (דף מ"ב, א"ה לפנינו איתא רב גידל). ובירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) גרסינן אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפטרופוס ליתומים לחוב עליהם אלא לזכות עליהם ולבסוף אם חבו חבו ומתניתין מסייעא ליה. (גיטין נ"ב) אין האפטרופוס רשאי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברעה ולגאול ביפה שמא ישתדפו מה שקנו ואין האפטרופוס רשאי למכור שדות ולקנות עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות שמא ישתדפו וכן פסק מהר"ם, ומסקינן התם שמוכרין שדה ליקח שוורים לעבוד שדות אחרים שהם עיקר נכסי השדה, יש לאפטרופוס למכור בהמה ועבדים להאכיל ליתומים אבל לא להניח מעות ובכל ענין יש להם לעשות בנאמנות לירא מהשם. (שם) עמרם צבעא אפטרופוס דיתומים הוה אתו קרובים קמיה דרב נחמן א"ל הלביש ומכסי ממון היתומים אמר להו הרשות בידו כדי שיהיו דבריו נשמעין אמרו ליה הא קאכיל ושתי הרבה ולא אמיד להוציא כל כך משלו אמר להו אימר מציאה מצא אמרו ליה הא קמפסיד להם אמר להו אייתי סהדי ואיסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
<h2>דף עד.</h2>
לא יוכל לבכר כו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק נתנה תורה רשות לאב להנחיל למי שירצה שאם אמר פשוט זה ירש הכל דבריו קיימין בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר. ומה ששנינו (ב"ב דף קכ"ו) אמר איש פלוני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה זהו כשאמר לא ירש כלל, וכן שנינו בפרק יש נוחלין (שם) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור ואפילו לא נתן לו כפשוט אלא משהו דבריו קיימין והוא שלא אמר בלשון ירושה דקתני סיפא אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום שהמחלק לשון מתנה הוא. אין הלכה כשתי משניות שבבא זו אלא מבכור בלבד אבל בן מן הבנים אם אמר ירש הכל דבריו קיימין כר' יוחנן בן ברוקא (דף ק"ל) שפסקנו בהלכות מתנה כמותו, כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' מכאן שנאמן אדם לומר זה בני בכור ואמר רב נחמן בפרק י' יוחסין (קידושין ע"ד) שלשה נאמנין על הבכור חיה אביו ואמו חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת אמו נאמנת כל שבעה ימי לידה ואביו נאמן לעולם ואפילו אמר על מי שלא הוחזק בנו כלל זהו בני ובכור נאמן כדשלח (ב"ב קכ"ח) רב אבא לרב יוסף בר חמא אליבא דרבי יהודה וכן הלכה. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן. האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין אם רמז או כתב שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים העידו עדים שהם שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותו הדברים יודע מכללו שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים אע"פ שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי. אמר רב יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא יטול פי שנים בכור הוא לא יטול פי שנים שמא בכור לאם הוא.
